מהשולחן שלי - למה זוגות מתגרשים ומה התפקיד שלי כמגשרת שלהם?

נו תגידי, את שכל הזמן מלווה זוגות שמתגרשים – למה אנשים מתגרשים? למה כל כך קשה לאנשים להחזיק מעמד בתוך קשר זוגי למשך שנים? זה מוסד הנישואין שאבד עליו הכלח? זו הקידמה? זה השעמום מאותו ­­­דבר? אנשים מוותרים מהר מדי? מה זה?

איך להסביר להם? איך להסביר לכם – אתם שקוראים ומבקשים תשובות?

התשובות הרבה יותר מורכבות מההנחות הכלליות האלה והן משתנות מזוג לזוג, אך הפלא הוא שבסוף הכל מתנקז לאותו מושג אחד, יחיד ומיוחד – קשר. אותו צורך אנושי ובסיסי, שבלעדיו אנחנו ריקים ועצובים. בניגוד למים ואוכל שהם תנאי לקיום שלנו, כשזה מגיע לקשר, אנחנו בד"כ לא עוצרים ונותנים לו את המקום הראוי והמרכזי – לא חייבים, לא נמות אם לא, בניגוד למים, אוכל, שינה מספקת - בלי קשר זוגי מוצלח, אפשר לחיות.

תדירות הפרידות והגירושין הייתה מצטמצמת אילו היינו מבינים שבלי זוגיות מלאה ועמוקה אנחנו לא חיים באמת.

אז אפשר להגיד – מה הבעיה – גם אם נבין את החשיבות של הקשר הזוגי – עדיין אפשר להיפרד ולפנות לקשר הבא.

התשובה היא – שהצורך הוא לא למשהו טכני – "קשר זוגי – נקודה" אלא לקשר שמייצר אינטימיות רגשית, מישהו שיוכל/ה להבין אותי ולהיות שותף/ה לעולם הריגשי שלי, לחלומות ולכמיהות שלי, אבל גם לפחדים ולשריטות שלי. בכך להתמלא בצרכים רגשיים עמוקים ובאותה הזדמנות, להפיג את הבדידות, שהיא חלק מכל אחד מאיתנו. שם ובמקום הזה במיוחד ועם מושא לקשר כזה, משתלב הצורך בקרבה ואינטימיות פיסית, שנשמר, גם אם המשיכה האינסטינקטיבית השתנתה, אחרי היכרות רבת שנים. שניהם ביחד, האינטימיות הריגשית והפיסית, בונים קשר זוגי מלא ועמוק, בלי שום רצון להיפרד ולהתגרש.

פרידה וחיפוש אחרי קשר אחר, בלי להבין מה צריך כדי ליצור קשר זוגי עמוק ומלא, תוביל בד"כ לאותו מקום עם "פרק ב" שלי ושם כאב הפרידה הוא עוד מורכב הרבה יותר.

זוגות מתגרשים משום שהם לא יודעים איך - ולכן לא מצליחים - לדבר את השפה שגורמת לשיח מעגלי בין בני הזוג ושמיצר אינטימיות רגשית, ממלאת ומרגיעה. בהעדרה, נותר חסר רגשי גדול, תחושת בדידות ופחד – שיוצאת בדברים הקטנים, בויכוחים באי-ההסכמות, אפשר לריב על מי יפרוק את המדיח, ובעצם לצעוק ללא מילים – אני בודד/ת ומפוחד/ת וזקוק/ה לקשר.

הזוגות שאני פוגשת הם זוגות שהניחו את המילה "להתגרש" על שולחן המטבח או הסלון שלהם, או בחדר השינה שלהם. יש מי ששיחק עם המילה הזו בינו לבין עצמו מעט או במשך שנים ורק אז השמיע אותה לבן הזוג השני ויש מי שזרק אותה לאוויר ברגע של כעס גדול ואחרי תקופה ארוכה של חסר גדול בקשר.

הזוגות שאני פוגשת מתארים רצף של פגיעות בתוך ויכוחים ואי הסכמות שהם מנת חלקם של כל בני אדם שחיים ביחד. לא פעם אני שומעת איך לקראת הסוף – לפני שצד החליט שהוא קם והולך, היה לו יום הולדת שהתעלמו ממנו – הצהרה חדה וברורה של הצד השני – אנחנו כל כך רחוקים שאת/ה לא מעניין/ת אותי – הולדתך לא מעניינת אותי.

וכך נפגשים איתי לגישור - כדי לסיים את הקשר ולהיפרד. התפקיד שלי כמגשרת הוא לסייע להם לגבש את כל ההסכמות הרלוונטיות לפרידה שלהם – ההורות המשותפת, האחריות המשותפת לכלכלת הילדים, החלוקה הרכושית. אנחנו יושבים יחד ובונים הסכם מפורט וכולל.

יש מגשרים שונים עם גישות ותפיסות עולם שונות.

התפקיד שלי כמגשרת נראה במבט ראשון כמשהו טכני-משפטי-אבל הוא לא – התפקיד שלי הוא לקיים שיח והליך ביחד עם בני הזוג, באמצעות "השפה" שהם חסרו, משום שהיא הבסיס הדרוש כדי לגבש את כלל ההסמכות בצורה תואמת לצרכים הספציפיים של הזוג ואז שהללו יעבדו טוב. הדרך הזו בגישור, משפיעה על איכות החיים של בני הזוג הגרושים ושל הילדים ולכן על המשפחה כולה. לעיתים קרובות אני שומעת – "אם היינו מדברים ככה בקשר, מההתחלה, לפני שנים - לא היינו פה היום". לצערי בד"כ הדרך שכבר נסללה ומערך הפגיעות הריגשיות שכבר התקיימו, לא מאפשרים להחזיר את הגלגל.

הלוואי וכולם היו יודעים לדבר את "השפה" מלכתחילה, זוגות היו מסתובבים מסופקים ביחד ומשפחות לא היו מתפצלות.